יריקה לפני סוף העונה הדמויות רובן ככולן נשפכות לכל עבר, עולות על גדותיהן וניכר שחלקן אף סובלות מסינדרום הTMI האמריקאי הידוע, הלא הוא Too Much Information.

הדבר נכון בעיקר לדמויות הנשיות בסדרה ולמקורביה של האנה- כמו גם להאנה בעצמה. מצב העניינים הגיע לרמה בה אף אחת מהדמויות לא ניחנה או לא נמצאת כיום במצב שיאפשר לה לשמור דברים בבטן. כולן צריכות לשתף את הסביבה במה שעובר עליהן ובמה שהן חוות, ש”יראו להן” הכול, כמו כדי לקבל מעין אישור לרמת הממשות של החוויה שלהן, למידת הקושי או השמחה שהן מצויות בו. מה שהופך את האווירה לאקסהיביציוניסטית לחלוטין. לחסרת גבולות.

הנושא המרכזי הוא ההתמודדות של האנה עם יציאתו של אביה מהארון. גם טד לא מוכן להסתיר יותר, אבל הוא לפחות יודע דבר או שניים על להחזיק בבטן. בכל מקרה, נראה שכולם מודאגים שטד יהפוך ל- Daddy. האנה ואמה, כל אחת בדרכה, מתקשות להתמודד עם הסיטואציה וכופות על סביבתן את דאגותיהן המעורבות בתיאורים גרפיים שלא נותנים כבוד לטד עצמו ולא מתחשבות בקיום ובצרכי האחר כהוא זה.

גם מארני מפגינה את הצורך שלה בחשיפה והיא מודיעה פומבית על אירוסיה הטריים לדזי ומזל טוב לזוג הדושבאגים של הסדרה. ההתנהגות המגוחכת של מארני שנעה מרצון מלאכותי לשמירה על סוד ועד להצהרה בפני קהל, מקצינה התנהגות שניתן לראות בכל פקאצה מצויה בימינו, שמצלמת לאינסטגרם את כף ידה העדינה, ענודה בטבעת חדשה דנדשה ומפריחה סביבה אמירות כמו: “תודה שליווית אותי כל הדרך עד לסוף ההגיוני והבלתי נמנע הזה”.

צורת התקשורת הזו של יחיד מול קהל, כוללת גם את ריי שהדרך היחידה שבה יכול היה להעביר את המסר שלו למארני היא בנאום הניצחון הפומבי שלו ולא פנים אל מול פנים. החלק הנורא הוא שזה אפילו לא מכמיר לב לראות את ריי נושך שפתיים ומתאווה למארני, רק כי בא לצעוק לו ישר לאוזן שהיא חלולה מדי ולגמרי לא בשבילו ונראה שפעם ידע את זה בעצמו. מה לעזאזל יופי עושה לנו?!

בצד השני של הקשת, גס’ה מקבלת אישור סופי למה שלא הייתה מוכנה לראות קודם: שאייס, העניין החדש שלה בחיים, עדיין רוצה את מימי רוז- רובוט האדם ואהובתו הנוכחית של אדם. בסצנה נפלאה של הרביעייה המשונה הזו, מימי רוז מגיבה לניסיונות עירור הקנאה של אייס שמשתמש בג’סה, מגלה קנאה מהי ומטה את ראשה הצידה בפליאה חייזרית. מימי היא מרכז תשומת הלב ומנהלת את העניין בקור רוח אספרגרי כשהיא בוחרת להישאר לבדה, לא עם אדם לא עם אייס.

בסצנה הזו נחמד לקבל תזכורת מרעננת מג’סה של פעם שמשום מה דהתה מעט העונה והייתה מרשימה פחות, לבושה טוב פחות, יוצרת דרמות פחות ואפילו יפה פחות, גם עלילתית היא נדחקה לצד. לעומת זאת, כאן היא מזכירה לנו שהיא המציאה את המשחק ולא שותקת או עומדת מנגד כשכל האקשן קורה סביבה. היא גם לוקחת חסות על אדם, שמוצא עצמו באופן פתאומי באותה סירה איתה.

הפתאומיות הזו מפתה את אדם לחזור מהר מדי לזרועותיה של האנה, אבל אדם- פעם הילד הרע והמוזר שאהב מין מלוכלך- מגלה לנו כעת שהוא שקול ואחראי כמעט כמו ב’וזי ומונע מעצמו את האנה כתרופה לכאב שאחרי. ההתנהגות היציבה הזו עקבית לעונה הנוכחית בה נראה שהוא, ובכן, התבגר.

שתי סצנות הסיום של הפרק, זו של אדם וג’סה הצועדים יחדיו מאוכזבים והן הסצנה הסוגרת של ריי והאנה הלא מפרגנים, מלבבות בעליבותן. הן אמיתיות. הדמויות בהן מסוגלות לשתף את האחר במידה וכך הן מצליחות לחלוק את כאבן עימו ולא מפילות את עצמן עליו, בניגוד לשאר הפרק. הסצנות הללו סוגרות בנגיעה מתוקה-מרירה ומראות מה ניתן לעשות עם החלקים הלא נחמדים והלא יפים שלנו, כשלא אכפת לנו לחשוף אותם לרגעים עם אנשים שמאפשרים את זה, בעליבות שלהם עצמם. ומה אפשר לקבל מזה, בתמורה.

פרק 9:

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *