ואו, אני לא זוכרת מתי היה פרק עם כל כך הרבה דרמה ומאורעות חשובים בשיימלס מאז שפרנק הביא את מוניקה הביתה. בכיתי לפחות פעמיים במשך הפרק, בפעם הראשונה שליפ אומר למנדי כמה שהיא מדהימה, כדי שלא תעזוב את השכונה האהובה שגרמה לה מתכתחילה להיות כל כך חסרת ביטחון ובעלת ערך עצמי נמוך. בפעם השנייה כשפיונה יושבת בדירה של המוזיקאי החתיך ושומעת אותו מנגן לה שיר. אין לה הרי זמן למוזיקה בחיים, והיא לא מכירה כמעט אמנים. אין לה שיר אהוב והיא חסרת ידע בנוגע לז’אנרים השונים, אבל כשהיא שומעת אותו מנגן לה בגיטרה, היא נמסה. פייר, התרגשתי.

זה היה פרק עצוב, כמעט לכל חברי משפחת גאלאגר, ובמיוחד לשילה האהובה עליי, שלמרות כל הסטיות ההתנהגויות שלה, הצליחה להגיע דיי רחוק עד שפרנק סוף סוף התפוצץ עליה. נראה ששום דבר לא חדש ושוב שמשפחת גאלאגר עומדת בפני תהליכים רבים. הם נאלצים בכל פעם מחדש להתמודד עם אתגרים חדשים ורגליים קטועות, וזה רק נהיה יותר ויותר טוב.

נתחיל עם פרנק והבירה הביתית שלו שמסתבר שהוא להיט. עד שפרנק מחליט להוסיף עוד גז, כדי לייצר יותר בירה מהר יותר כמובן. מהרגע שהמילה “גז” יצאה לו מהפה ידעתי שהסיפור הזה הולך להיגמר ברע. אבל לא לפני שסמי השרלילה מגלה שאביה ניסה למכור אותה בתמורה לציוד הכרחי לעסק. לגיטמי, הרי למה שזה יפריע  לה בכלל? לפני רגע היא שכבה עם כל מבקרי הבר השכונתי, ופתאום נמאס לה והיא רוצה למצוא מישהו משמעותי? פתאום היא הופכת לאדם מסרי בדיוק כשפרנק סוף סוף צריך אותה. חבל, הסידור של פרנק היה נשמע דווקא בול בשבילה.

ואז יש לנו את דבי החמודה עם התספורת החדשה שלה, שכל כך רצתה לאבד את בתוליה. עד כדי כך שנאלצה לאנוס את בחיר ליבה ברגע הראשון שתפסה אותו לבד שיכור מספיק. וכן, אם הוא לא זוכר שום דבר, זה אונס. אז מה אם את קטנה ממנו ובכלל לא חוקית לקיים יחסים עדיין. עוד רגע מרגש בפרק, בין פיונה לדבי, שלא מספרת להבדיוק מה קרה אבל כן חולקת איתה את האירוע החשוב הזה שבחייה. מזל שפיונה שם בשבילה ברגעים הקשים, בהם היא נאלצת להתמודד עם עולם הבגרות, המגיע יחד עם אחריות רבה. בעיקר האחריות לא לאנוס אנשים.

ואם כבר דיברנו על פיונה, למה כל גבר שהיא מכירה חייב להתנהג כמו אידיוט מוחלט? למה כל הגברים שהיא נמשכת אליהם דושבגים אחד אחד. קצת מזכירה לי את עצמי את האמת. כנראה שלבנות כמונו יש פשוט נטייה להימשך בדיוק לאלה שעושים לנו הכי רע. אבל יש לסיפור הזה סוף טוב. סוף שהייתי מאחלת לעצמי עם מזויקאי שרמנטי במיוחד וניגונים בגיטרה.

אני קצת כועסת על ליפ שנתן למנדי ללכת בעקבות רצונו הבלתי נדלה לעזוב את השכונה הזו אחת ולתמיד. הוא יודע שלחברה העשירה יש את האפשרות לגרום לזה לקרות, ובעקבות כך נוטש את אהבתו האמיתית. עצוב, טראגי אבל מובן לחלוטין. הרי מנדי מייצגת את כל מה שמוכר לליפ בחיים, את הקושי, העוני, את המשפחה הדפוקה שלו והשכונה שעלולה להרוס לו את החיים. לעומתה, החברה החדשה מייצגת את כל האפשרויות שיש לו עוד לנצל, עושר, הצלחה ובעיקר את יציאתו מהשכונה ואין סוף אפשרויות. איך הוא יכול לסרב לזה.

נסיים כמובן עם פרנק, שסוף סוף אומר את דעתו על סמי ושילה. חיכיתי הרבה זמן שיתפוצץ עליהן ככה, רק לא ציפיתי שגם הבית של שילה יתפוצץ יחד איתו. מה שכן, אני מעריכה את הכוונות שלו. הוא לא רוצה לאבד את השכונה בה הוא גדל ו”גידל” את ילדיו, במיוחד לא לטובת שתי לסביות מעצבנות במיוחד. הוא נלחם עבור משהו שחשוב לו, מבלי שיוצא לו מהמלחמה הזו שום דבר אישי במיוחד. הוא נלחם למען משהו גדול יותר, השכונה שמסמלת עבורו את חירותו של האדם הפשוט והעני שתמיד יוכל למצוא את מקומו בשכונה כזו. ואם לא תהיה שכונה, לאן בדיוק משפחת גאלאגר תלך? נצטרך לחכות להמשך העונה כדי לגלות, אבל אני אישית מקווה שקארל יצליח להביס את הלביות המגעילות האלו אחת ולתמיד.

חסרי בושה – עונה 5, פרק 3 :

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *