רשמים מהקרנת טרום בכורה

שמנו פעמינו בערב יום שלישי לבית הקולנוע בכיכר דיזינגוף, להקרנת הטרום הבכורה של “גנבת הספרים”.

הקרנת טרום הבכורה של גנבת הספרים

הקרנת טרום הבכורה של גנבת הספרים

הסרט המדובר, הנו עיבוד קולנועי לרב המכר של הסופר האוסטרלי מרקוס זוסאק, שמציג זווית נוספת של סיפור השואה, הפעם דרך סיפורה האישי של ילדה גרמניה קטנה בשם ליזל ממינגר (סופי נליס), אשר נמסרת לזוג גרמני חשוך ילדים, הנס הוברמן (ג’פרי ראש) ואשתו רוזה (אמילי ווטסון).

בהקרנת ההחגיגית נכחו כוכבת הסרט סופי נליס והבמאי הבריטי בריאן פרסיבל, אשר גם נשא מספר מילים לפני תחילתו: בזמן שחיפשנו השחקנית הנכונה, בת-עשרה בעלת מראה שיכול להחזיק את הסרט, שילוב של תמימות עם רוח לחימה ואומץ. בכלל, בחנו מאות בני-עשרה מכל העולם. מה שהפתיע אותי הייתה הבורות שהפגינו כה רבים מאותם צעירים לגבי מה שקרה לפני שנים ארוכות.

 

בריאן פרסיבל נושא דברים

בריאן פרסיבל נושא דברים

פרסיבל הסביר גם את המוטיבציה שלו מאחורי יצירת הסרט והמטרות שהציב לעצמו:  לא רציתי לעשות עוד סרט שיתקוף ויגיד להם “זה מה שהיה!” במקום זאת, רציתי לעשות סרט עם סיפור שיגרום להם להסתקרן וללכת לחפש בעצמם. יש להם את כל הכלים. אם הסרט יגרום להם להסתקרן ולשאול שאלות, הם כבר יחקרו ויגלו את מה שהיה ואת מה שאסור שיקרה שוב לעולם. 

מיד לאחר ההקרנה היה ברור כי הבמאי אכן הצליח להעביר בכבוד ורגישות את הסיפור החשוב, הכרוך באחת הטראומות הגדולות של האנושות במאה ה-20. עם זאת לגבי האיכויות הקולנועיות של הסרט ניתן להתווכח.

 

 

רב מכר זה לא שובר קופות

הבעיה העיקרית של הסרט, הינה הצמדות מוגזמת לספר. גם מי שלא קרא את הספר לפני שראה את הסרט, יכול בקלות לנחש כי מדובר בעיבוד ולא בתסריט מקורי. דבר זה בפני עצמו לא מפריע להנאה מהסרט, אבל נותן הרגשה קצת לא נוחה, שהבמאי התאמץ להעביר את הספר לקולנוע, במקום לנסות ליצור יצירה שתעמוד בפני עצמה. למרות שעיבודים רבים כאלה נעשו בהצלחה בעבר ויעשו גם בעתיד, עדיין בתחושה הסובייקטיבית שלנו זה גורע מעט מהערך האמנותי של יצירת סרט קולנוע. בפרט סרט שעוסק בנושא כה חשוב.

כמו שהבמאי עצמו הודה לפני ההקרנה, הסרט בורח לגמרי מהריאליזם הבוטה, שאפיין את סרטי השואה של שנות ה-90 (רשימת שינדלר), ובוחר בדרך סיפור הפנטזיה. במקרה זה זאת בחירה לגמרי מוצדקת וחכמה, מכיוון שלמרות שהוא מדבר על השואה, הסיפור עוסק בראש ובראשונה בסיפור התבגרות של ילדה. השפה הויזואלית, העיצוב, הצבעים והתפאורה בסרט מאוד מרשימים ויוצרים הרגשה כמעט חמימה של סרט פנטזיה. הסרט חולמני ונאיבי בדיוק כמו שהוא היה נראה דרך עיני ילד.

הניגוד הזה בין השפה הויזואלית המרשימה לבין הנושא הכואב של הסרט, נותנים לו אופי מיוחד. מעין סרט שואה אופטימי, עד כמה שניתן להיות אופטימי, כשהקריין שלך הוא המוות בכבודו ובעצמו. מבחינה זאת, הסרט הזה הוא הצלחה של הבמאי, שמצליח להימנע מזוועות המלחמה, אך בכל זאת מצליח להעביר את הסיפור שלה לדור הצעיר, אליו הוא פונה.

גנבת ההצגות הקטנה

השחקנית הצעירה סופי נליס, היא ללא ספק הברקה ליהוקית. למרות שהמשחק שלה לא מושלם לאורך הסרט, הקסם שלה

ג'פרי ראש

ג’פרי ראש

כובש את הצופה ומחפה על הכל. עם זאת אנסמבל השחקנים של הסרט הוא במידה רבה לא מאוזן. ההרגשה היא שג’פרי ראש המצוין נמצא קצת בליגה אחת מעל כל שאר השחקנים בסרט. בפרט בסצנות המשותפות שלו עם נליס. אמילי ווטסון המוערכת והוותיקה, נראית לפתע גם היא חיוורת ליד ראש, שופע הכריזמה והכישרון.

חלק משחקני המשנה בסרט הינם ילדים והכל נסלח להם. למרות שהמבטא הגרמני של חלקם נוטה להחליק למדינות שכנות לאורך הסרט. נוכחותו של בן שנצר, שמשחק את מקס וונדרברג, הפליט היהודי שמסתתר בביתם של בני הזוג הגרמנים, כמעט ולא מורגשת לאורך הסרט, למרות התפקיד המשמעותי שהוא משחק בה.

 

בשורה התחתונה

הסרט כוון למעריצי הספר ולקהל הצעיר יותר, במטרה לספר להם על המלחמה הנוראית ובהחלט עמד במשימה. גם אם הוא לא יזכה בפרסים על האיכויות הקולנועיות שלו, הוא בהחלט מסוג הסרטים שיוקרן לילדים בבתי הספר, כדי לספר להם את סיפור מלחמת העולם השניה וזוועותיה, הוא יעורר סקרנות, יעורר דיון וישלח אותם ללמוד עוד.

כמו שהבמאי עצמו הצהיר לפני ההקרנה, הסרט לא בא ללמדם על המלחמה, הוא בא לעורר אצלם את המודעות לקיומה. לחקור את הנושא ולהסיק את המסקנות לגביו, זאת כבר העבודה שלהם. הסרט נותן כבוד לא רק לנושא שעליו מדבר, אלא גם לצופה הצעיר שלו ועל זה מגיעה לו כל ההערכה.

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *