על כתפי “קרב חמשת הצבאות” הוטלה משימה לא פשוטה, לסכם מעל עשור של סרטים על עלילות תושבי הארץ התיכונה של טולקין ובערך 18 שעות (בחישוב גס) של של קולנוע מרהיב ביופיו. כאשר צבא המעריצים נושף בעורפו, פיטר ג’קסון היה חייב לספק גראנד פינאלה גנדיוזי ואפי לפרוייקט חייו. החדשות הטובות – זה הצליח לו. החדשות הפחות טובות – מעריצי הספרים עלולים לצאת מאוכזבים.

אז מה היה לנו עד עכשיו?

לא ראיתם את הסרטים הקודמים של ההוביט? אבוד לכם. אל תנסו אפילו לראות את הסרט השלישי. העלילה מתחילה בדיוק מהנקודה שבה הפסיק הסרט השני, ללא שום תזכורת לארועי הפרקים הקודמים או סקירה מהירה של מה שהיה (והיה הרבה!). בניגוד לטרילוגיית שר הטבעות, בה כל סרט עמד (פחות או יותר) בפני עצמו, טרילוגיית ההוביט הוא  למעשה סרט אחד ארוך שחולק לשלושה פרקים.

מצד שני, דווקא המעריצים הפחות אדוקים ופחות ביקורתיים של טולקין יוכלו להינות מהסרט בצורה מלאנה יותר לדעתי. מבחינת הבידור הקולנועי שהסרט מספק, ג’קסון מקבל ציון 10. לגבי הנאמנות לספרים, הצגת הדמויות וקווי העלילה, הטולקינאים שיצאו מהסרט ישארו כנראה עם הרבה הערות וטענות ליוצרים.

הסרט מתחיל בחורבן שסמוג (בנדיקט קמברבאץ’), הדרקון הנורא שהגמדים העירו משנתו, מטיל על העיירה של בארד (לוק אוונס), שתושביה נסים לעבר המבצר בהר, בו הגמדים מצאו את משכנם החדש. האוצרות הבלתי נגמרים בהר מערערים את דעתו של תורין אוקנשילד (ריצ’רד ארמיטאג’), נסיך הגמדים, שמחליט לא לחלוק את המטמון עם מי שהתחייב לו, אלא לשמור הכל לעצמו. התוצאה – צבאות של אלפים, גמדים, אנשים והאורקים (שנלחמים עבור כוחות הרשע), מתנגשים כולם בשדה הקרב, כאשר לכל אחד מהצדדים יש אינטרס משלו. בפרק זה צפו למעט פוליטיקה והרבה מלחמה.

מגוון דמויות מעניינות לעקוב אחריהם - לגולאס ובארד

מגוון דמויות מעניינות לעקוב אחריהם – גם לגולאס ובארד כאן

במילה אחת – מרהיב

יש הטוענים כי “קרב חמש הצבאות” הוא הסרט הטוב ביותר בטרילוגייה. אולי הדבר תלוי בפרמטרים שלפיהם כל אחד מודד את טיב הסרטים, אך לדעתי על דבר אחד לא צריכה להיות מחלוקת – מדובר בסרט המרהיב והמרשים ביותר מבחינה ויזואלית עד כה. הנופים, המבנים וסצנות הקרב בסרט, פשוט עוצרי נשימה. במקרה הזה התלת מימד הוא לא רק שלא מיותר, אלא מהווה פתח שדרכו הצופה פשוט נבלע בתוך העלילה ומתחיל לנשום באותו הקצב כמו הגיבורים על המסך. בנימה אישית, יצא לי כבר לראות לא מעט סרטים ב-3D, אך זו הייתה הפעם הראשונה שפחד הגבהים שלי נתן את אותותיו באולם קולנוע. כך מבחינתי, לא נותר לי אלא להוריד את הכובע בפני היוצרים. שאפו.

רצף האקשן בסרט הזה הוא בלתי נגמר. מדובר בסרט האלים ביותר עד כה, אך עם זאת גם כזה, שהכי קל לצופים להזדהות איתו. ההנחה של יוצרי הסרט הפעם היא שהצופים כבר מכירים ואוהבים את עולם הארץ התיכונה וכעת, כשאין צורך יותר בהסברים והצגה של הדמויות, הגיע הזמן למנה העיקרית, שהיא לא פחות מתצוגת תכלית קולנועית וטכנולוגית של סדרת הסרטים האפיים ביותר שידעה הוליווד לדורותיה. ישנם קטעים מסויימים שבהם נראה האקשן כמצועצע מדי, בסגנון משחקי מחשב של ילדים (ספויילר: צפו למחווה מוזרה של לגולס (אורלנדו בלום) ל-icy tower), אך גם אלה לא מעיבים על תחושת הכללית של הסרט. ולמרות כל האקשן הזה, עדיין נותר בסרט גם מקום לקווי עלילה משניים, הכוללים רומנטיקה, דרמה וקומדיה (ספויילר נוסף: צפו לדמעות).

יש מקום גם לדמעות

יש מקום גם לדמעות – קייט בלאנשט ואיאן מק’קלן

בשורה התחתונה – תשתחררו ותהנו

“ההוביט: קרב חמש הצבאות” הוא בהחלט חוויה קולנועית ראויה לשמה ומהווה סיום הולם לעידן האגדות מהרהיבות של טולקין/ג’קסון, שליווה אותנו בכל שנות ה-2000. אך כדי להינות ממנה בצורה במיטבית, על הצופה להשתחרר משני מחסומים: א. אל תיצמדו מדי לספרים, כי אחרת ההשוואות הבלתי פוסקות לא ייתנו לכם מנוח. תנו להוביט הקולנועי לעמוד בפני עצמו. ב. מן הצד השני – תזכרו שמדובר בפנטזיה בצורה הטהורה שלה. אל תצפו לריאליזם אפל, סטייל “משחקי הכס”, זה לא קולנוע מסוג זה.

“ההוביט” הוא מה שהיה קורה אם האגדות של דיסני והספרים של ג’ורג’ ר. ר. מרטין  היו עושים ילד. משהו באמצע. לא מחזמר ילדותי, אבל גם לא יצירה אלימה או מינית מדי. ובכל זאת, כנראה שהילד הזה אוהב יותר את אמא, כי גם אצלו הטוב מוכרח לנצח בסוף.

בקיצור, מומלץ לא רק לגיקים וטולקינאים מדופלמים. בעולם הפנטסטי של ג’קסון יש מקום לכולם, בעיקר כאלה האוהבים ללכת לאיבוד בחוויה קולנועית גדולה מהחיים, ממש כמו שבילבו באגינס הולך לאיבוד במסע על גבי המסך. שעתיים וחצי של אסקיפיזם במיטבו. פשוט תהנו.

הטריילר:

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *