הלכתי 1000 מייל רק בשביל לפצוע את עורי ברוס ספרינגסטין ושריל סטרייד

סרטו החדש של ג’אן מארק ואלי (מועדון הלקוחות של דאלאס) הולכת רחוק, מספר את סיפורה האמיתי של שריל סטרייד (ריס וויתרספון) שהלכה בשנת 1995 את שביל הפסיפיק. השביל נע מקליפורניה דרך מקסיקו לקנדה, ושריל פסעה על פני 1100 המייל של אורכו והוציאה על המסע ספר זכרונות שהפך לרב מכר ופשוט חיכה להפוך לסרט. וויתרספון מגלמת את דמותה המיוסרת של שריל, שעברה תקופה טרואמטית בה חוותה את אובדנה של אמה, אותה היא מכנה אהבת חייה, האובדן גורם לה לאבד את הצפון והיא פוצחת במסע של הרס עצמי. היא מתנסה בכל סוגי הסמים, וסקס עם זרים. בעלה (תומס סדוסקי)  אובד העצות, לא יודע איך לעזור לה ובעקבות תהום הנשייה אליה התגלגלה, נישואיה מסתיימים.

שביל הפסיפיק מתוך הולכת רחוק

שביל הפסיפיק מתוך הולכת רחוק

 

שריל מחליטה ללכת את עצמה לדעת, וזה מה שהיא עושה ביחד איתנו. במשך כל הסרט הולכת שריל בשבילי המדבר והשלג, בתנאי טבע קשים במיוחד. ללא ידע מוקדם בהישרדות בטבע, ולגמרי לבדה רק היא ותרמיל הענק שהיא סוחבת איתה ובקושי רב, היא מתמודדת עם הכל. ברור לגמרי שהכאב שהיא חווה הוא פנימי, ושכל מה שנקרה בדרכה מביא אותה לקצה. הזכרונות והפלאשבקים שלה, נותנים לסרט את האנרגיה שלו, ולאט לאט נותנים לנו כצופים את המרכיבים האמיתיים של הכאב הנפשי של שריל. את הסרט מלווים משפטי מפתח מכל מיני שירים וספרים, מברוס ספרינגסטין, ועד אמילי דיקינסון.

הסרט מתאר מסע של קבלה עצמית, והתמודדות עם אובדן של אם. וכנראה שאחת מסצינות המפתח היפות יותר בסרט, היא כאשר היא נתקלת במטייל מקצועי, שמפרק לאט לאט את התיק הכבד שהיא נושאת עליה, ומשיל משם את כל המשקל העודף שהיא נושאת עליה. באופן מטאפורי באמצע הסרט, לאט לאט מתחילה שריל להשיל מעצמה את המשקל הנפשי שהיא נושאת, והיא מפסיקה להעניש את עצמה ולהנות מהדרך שהיא עושה. את מסע הייסורים היא הופכת לחוויה ויחד עם המראות והאנשים שהיא פוגשת בדרך, היא גם סולחת לעצמה על כל מה שעשתה ומחליטה להתחיל את חייה שוב.

 

לא מקבלת מספיק זמן מסך - לורה דארן מתוך הולכת רחוק

לא מקבלת מספיק זמן מסך – לורה דארן מתוך הולכת רחוק

מה חשבתי לסיכומו של עניין?

הסרט כשמו כן הוא, הולכת רחוק. לעיתים יש תחושה שהיא הולכת רחוק מדיי, כאשר הסרט נמשך ונמשך וכצופה אתה מתעייף כאילו אתה עצמך הלכת את כל ה 1100 מייל בשביל הפסיפיק. האופן שבו הסרט ערוך מציג את השבילים והגיבורה הנאבקת ובתוכו מדי פעם נגלים לנו פלאשבקים מעברה של שריל, זה היה יכול לעבור טוב במידה ואורכם של הפלאשבקים היה עולה על מספר דקות בלבד, הקטיעות האלו בין הווה לעבר נעשות בצורה שמעייפת ומתמשכת וכך אנחנו לא חווים באמת מעצם הסיפור, ונותרים רק עם ההתמודדות של שריל עם איתני הטבע.

אין לי בעיה לצפות בסצינות שלמות של טבע ונוף וללא טיפ טיפה של אורבניות, זה אף מרתק בעיניי (אם כי לא עבור כל אחד), אבל גם אותי במהלך שעתיים של הסרט זה עייף. וויתרספון אולי ראויה לאוסקר, לורה דרן צריכה לקחת ובגדול לדעתי (אם כי לא קיבלה מספיק זמן מסך) אבל הסרט עצמו ארוך מדיי ומייגע. נקודה לזכותו של הבמאי והתסריטאי היא כי אמנם הסרט מתאר גאולה עצמית של גיבורה, באופן הטהור ביותר, ולמרות שיש לו את כל הפוטנציאל, הוא לא הופך אותו בשום שלב לקיטש אמריקאי לקקני.

החל מהיום (05/02/15) בקולנוע

טריילר:

 

 

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *