בשנים האחרונות יצא מספר לא מבוטל של סרטים, שניסו לחקות את ההצלחה הקופתית של “משחקי הרעב“. עם כל הצער שבדבר,  כנראה ש-“המעניק” הוא הגרוע ביותר מבין כולם.

הנוסחה להצלחה הקולנועית כוללת בדרך כלל תסריט על פי ספר או סדרת ספרים, שזכו להצלחה בקרב בני נוער, הצגה של מציאות עתידנית/אלטרנטיבית מעוותת, גיבורים ראשיים – בני נוער, שחקני חיזוק – שחקנים ותיקים ומוערכים (עדיף עם אוסקר ברזומה), וכמובן – חייבים שיהיה מרד! “מפוצלים” היה האחרון שהלך על הנוסחה הזאת, “המעניק” עושה זאת עכשיו ובקרוב יעשה את זה גם “הרץ במבוך“.

אבל כנראה שצריך משהו מעבר לזה, כי ה”מעניק” פשוט לא מספק את הסחורה. זה מתחיל בסיפור עצמו, שמדיף ניחוחות של סרטים שכבר ראינו בעבר ולא מחדש כלום. גם הדמויות הראשיות (ומערכות היחסים ביניהן) פשוט לא משכנעות ולא מצליחות לגרום לשום תחושת חיבור אצל הצופה. אפילו יהלומים כמו ג’ף בריג’ס ומריל סטריפ, לא מצליחים לרומם את הסרט מעל הבינוניות האפרורית שלו.

אפרופו אפרוריות, המעבר של הסרט משחור-לבן לצבעוני, שקורה יחד עם ההתפכחות וגילויי האמת של הדמות הראשית – ג’ונאס, נראה גם הוא לא יותר מגימיק של הבמאי. מה גם, שגם את זה עשו כבר, ובצורה הרבה יותר טובה ב-“פלזנטוויל“. גם הזכרונות של האנושות הקדומה (כולם מהתקופה שלנו משום מה), שג’ונאס מקבל מהמעניק (ג’ף בריג’ס), אותו הוא אמור להחליף בתפקיד, מוצגים כמו מונטאז’ של סרטוני יוטיוב אקראיים ומחולקים בצורה גסה לטובים ורעים. זכרון של ריקוד – עושה את הגיבור שמח, זכרון של מלחמה – ממוטט אותו לחלוטין. אוי הפשטנות.

טריילר הסרט:

בשורה התחתונה

הדבר המקומם ביותר בסרט “המעניק”, הוא שהוא לא מחדש ולא מתיימר לחדש דבר בז’אנר. הוא פשוט מנסה לחקות את הדפוסים שהצליחו לקודמיו, וגם את זה כאמור הוא לא עושה טוב או מעניין. נקודת האור בסרט היא דווקא אודיה רש הישראלית, שאולי הסרט הזה יהווה עבורה מקפצה לעבר סרטים גדולים יותר בעתיד.

על רקע שוברי הקופות הגדולים והמוצלחים הקיץ, “המעניק” נראה חיוור ביותר, וכנראה שבעוד כמה שנים באמת נצטרך “מעניק” שישחזר אותו בזיכרון שלנו. למרות שכנראה רבים יעדיפו פשוט לשכוח שראו אותו כלל.