לואיס בלום הוא בחור קשה-יום וחסר-השכלה המתגורר בדירת-חדר, מגהץ את חולצותיו במכשיר כבד וישן, מספר לעצמו בדיחות חבוטות ומשקה את הצמח שלו. בזמנו הפנוי (ויש לו הרבה) הוא בולע כל פיסת-מידע המופיעה בהדרכות-אינטרנט ובספרי העזרה העצמית. יש לו אינטליגנציה גבוהה, זיכרון פנומנלי ורשימת-יעדים המתעדכנת תכופות. הוא חי מן היד אל הפה ונחוש למצוא עבודה, משווק את עצמו באופן מושלם  ולמרות שנדחה בגסות על-ידי המעסיקים  – אינו מתייאש.

באחד הימים הוא נקלע לתאונת-דרכים ונפגש לראשונה עם צלמי-עיתונות המסקרים את האירוע. מהר מאד מסתבר לו שזה מה שהוא רוצה לעשות בחייו: חמוש במצלמת-וידאו ובסורק-תדרים משטרתי, שרכש תמורת אופניו – הוא דוהר לזירות מדממות ולאחר-מכן מתמקח באסרטיביות מרשימה על האייטמים.

זהו בעצם ה”סלפ-מייד-מן” שהתרבות האמריקאית כל-כך מהללת – עוד גרסה של רוקי בלבואה שהתחיל משיחות-נפש עם דגיגוני-הזהב שלו ונסק למרומים?! אז לא – זה אינו עוד סיפור סינדרלה. חלקלק ונטול-רגש, לוקה ברציונליות-יתר ומתקשה להבין סיטואציות חברתיות (תסמונת אספרגר?) לואיס מדגים את התהליך המפחיד שעלול לעבור מי שכל האמצעים כשרים בעיניו.

דן גילרוי – התסריטאי והבמאי פורש מסר חברתי נוקב, לפיו עולם התעסוקה המבולבל של ימינו, המאלץ אנשים לקושש, בכל-מחיר, את לחמם – הוא בעצם מין “המערב הפרוע”, בו שולט זה שנוטל את החוק לידיו.

הרעיון אינו חדש והוצג גם ב”הזאב מוול-סטריט” של מרטין סקורסזה ובכל זאת – הסרט גורף תשבחות בגלל התסריט המבריק, הקצב התזזיתי הממכר שלו (המרדף של ניידות-המשטרה אחר החשוד, עם הוראותיה החד-גוניות של המוקדנית המאופקת ברקע – הוא סצנה מופתית) ובעיקר – המשחק.

ג’ק ג’ילנהול – שממציא את עצמו מחדש בכל הפצעה שלו על המסך – גילם עד כה מגוון רחב של דמויות, ברובן חיוביות ופגיעות. זו הפעם הראשונה שבה עיניו הכחולות וגומות-החן ההיסטריות שלו מצליחות לעצבן.גוף צנום (הוא הפסיד כ-13 קילוגרם לטובת התפקיד), כתפיים שמוטות ותנועות קטטוניות, בתוספת תסרוקת עתירת ברילנטין והבעת-פנים מתחסדת מצליחים לייצר את ה”קריפ” הסוציופת, שחיי-אדם הם כקליפת-השום בעיניו.

לצדו מככב ריז אחמד, כסנצ’ו-פנצ’ו מודרני, נושא-כליו של אדונו המטורף – שחקן בריטי צעיר ממוצא מוסלמי-פקיסטני המעניק הופעה מופלאה ורנה רוסו – דוגמנית-עבר יפיפייה בתפקיד עורכת-הלילה של חדר-החדשות, הנסחטת על-ידי לואיס, שגם אצלה – מצפון וטוהר-מידות אינם הצד החזק.

זהו סרט אירוני-מריר עם סיום הנע בין המצחיק למקאברי, אשר חושף את פניה המושחתות של התקשורת ואת גדרי-האתיקה הנזילים, בלתי-כתובים, של העידן החדש. בשורה התחתונה – משובח.

הטריילר של “חיית לילה”:

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *