המעלה הגדולה ביותר של “כוכב הקופים: השחר“, היא שהוא מוכיח כי הוליווד מסוגלת להפיק מעצמה בקיץ גם בלוקבאסטרים עם תסריטים ראויים. יתרה מזו, הוא מוכיח כי ריבוט של פרנצ’ייז ותיק לא חייב להיות מביך ולא חייב להסתמך אך ורק על אפקטים מרשימים.

אחרי “עליית כוכב הקופים“, סרט מוצלח בפני עצמו, אפשר להגיד בפה מלא כי סדרת סרטי כוכב הקופים הנוכחית היא הצלחה, שאף מצליחה להשכיח את הפיאסקו של טים ברטון מ-2001. אמנם “כוכב הקופים: השחר” הוא לא סרט מושלם, אך הוא בהחלט מהווה תמורה ראויה לכסף שתשלמו עבור הכרטיס שלו.

אול הייל סיזר

אחת מנקודות השפל (הרבות) של “כוכב הקופים” של ברטון הייתה, כמה שזה לא יישמע בנאלי, הקופים. שחקן בתחפושת של קוף, גם אם הוא שחקן זוכה אוסקר, עדיין נראה כמו אדם בתחפושת של קוף. האיפור שנחשב מרשים בגירסה של צ’רלטון הסטון משנות השישים, נראה קצת מגוחך היום. הקהל של שנות האלפיים מצפה לקצת יותר אמינות מיוצרי הקולנוע. במידה רבה החלק של המדע, בסרטי המדע בדיוני, הוא החשוב יותר עבור הצופה היום. אחרת הסרט יכול להיתפס כמגוחך לחלוטין, בדיוק כמו שקרה לגירסה של 2001.

כוכב הקופים: השחר - סיזר

אנדי סירקיס בתפקיד סיזר

השילוב של שחקנים האנושיים יחד עם העיצב הויזואלי והאפקטים הממוחשבים המרשימים של הקופים בסרט, הוא זה שנותן לו את האמינות הנחוצה. כמו תמיד בקולנוע, האדם שבמכונה הוא זה שעושה את ההבדל. אנדי סירקיס המצוין, שעשה זאת בעבר גם עם גולום ב-“שר הטבעות” ו-“קינג קונג“, נכנס שוב לנעליו של סיזר המונפש, מנהיג הקופים שלמדנו להכיר בסרט הקודם, והופך אותו לדמות אנושית ומעניינת, שמעוררת אמפתיה אצל הצופה. את הסרט הקודם סירקיס סחב את על גבו, מכיוון שהעלילה סבבה בעיקר סביב סיפור התבגרותו של סיזר. הפעם, עשר שנים אחרי העלילה של הסרט הראשון, סיזר הוא כבר מנהיגה של קהילה ויש לידו דמויות משנה רבות של קופים. ההצלחה הגדולה של הבמאי מאט ריבס והשחקנים מאחורי האנימציה, היא שהם מצליחים להקנות ייחודיות במראה ובהתנהגות לכל דמות של קוף בסרט. בפרט מרשימה דמותו של קובה, יריבו של סיזר על הנהגת שבט הקופים. טובי קבל, השחקן מאחורי הקוף המצולק קובה, מצליח ליצור את אחת הדמויות המאיימות והמפחידות שנראו על המסך הגדול לאחרונה.

אדם אחרי קוף

כראוי לשם הסרט, כוכביו האמיתיים הם הקופים. הדמויות של השורדים בעולם הפוסט אפוקליפטי של ריבס, הם בגדר העזר שנגדם ליד סיזר וחבורתו. קאסט השחקנים “האנושי” של הסרט עושה עבודה טובה, למרות שתפקידם בעלילה הוא משני למדי. מעבר לדמותו של מלקולם (ג’ייסון קלארק), שיוצר מערכת יחסים עם הקופים ונלחם כדי להציל את משפחתו, שאר הדמויות הם בגדר סטטיסטים כמעט, שמבליחים פה ושם עם שורות טקסט בודדות. בפרט, לא ברור למה הסרט היה צריך את גארי אולדמן. השחקן הבריטי האדיר עושה כדרכו עבודה מצוינת בתור דמות משנה, אך התפקיד שלו בסרט הוא מצומצם עד כדי אכזבה.

מערכת הכוחות ההפוכה בין החיות והאנשים בסרט היא מעניינת ויוצרת סיטואציות שמעלות שאלות על היחסים בינם בעולם האמיתי. כמו כן, הסרט הוא במידה רבה גם מטאפורי לגבי יחסים בין בני אדם לבין עצמם, על הבחירה בין הידברות לאלימות ועל אופיה האמיתי של האנושות. אך עם כל זה הסרט מצליח להימנע מטון מטיף ולמרות שהוא מתכתב עם נושאים פוליטיים ואידיאולוגיים, אפשר פשוט להינות מהעלילה הבידיונית לחלוטין שלו.

לא הכל ורוד

למרות שמדובר בהחלט בסרט טוב, בכל זאת נציין כמה דברים לשלילה. ישנם בסרט כמה סצנות ארוכות מדי, עם דיאלוגים שגובלים בשעמום. לפרקים הסרט מרגיש שהוא קצת “נמרח”, ולא מתקדם בקצב שהיינו מצפים מסרט אקשן. כמה מהדמויות האנושיות בסרט הן פשטניות למדי, אשר אפשר לסווגן פשוט לטובים ורעים. הדבר בולט מול הדמויות המורכבות והמושקעות של סיזר וקובה. אך כנראה שהדבר יעזור דווקא לקהל הצעיר יותר, להתחבר בקלות לעלילת הסרט.

בשורה התחתונה, מדובר באחד הסרטים היותר טובים שיצאו לקולנוע לאחרונה. בפרט בסוגה של מדע בדיוני. בניגוד לסרט הרובוטריקים, שיצא לקולנוע בשבוע שעבר ועושה חיל בקופות, הסרט הזה הוא הרבה יותר עלילתי ומורכב. האפקטים הויזואליים הם חלק אינטגרלי מהמבנה שלו ולא המרכיב היחיד בו. בהחלט מומלץ לכל המשפחה. נותר רק להמתין לסרט הבא בסדרה.

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *