ביקורת סרט של אירית לבנבראון:

אדל היא יפיפייה משורבבת-שפתיים בת שמונה-עשרה שגברים “לא עושים לה את זה”, גם לא חתיך-השכבה הנועץ בה את עיניו, אך מבט אחד באישה בעלת עור בהיר, פנים סלאביות ושיער קצוץ וכחלחל מטיל אותה למערבולת-תשוקה. היא מכחישה את נטייתה המינית בפני חברותיה, אבל ממשיכה לחקור את עצמה במועדונים של “גייז”, שם היא נפגשת עם אותה האישה. כמה שיחות-נפש ביניהן ושתיהן מדגימות את סצנת-הסקס הנשי הארוכה והמפורטת ביותר בתולדות הקולנוע.

עבדלעטיף קאשיש, במאי הסרט אשר מוערך מאד בצרפת, סיפר שהרעיון לתסריט עלה בו כשנתקל במקרה ברומן הגרפי של ז’ולי מארו, בשם “חיי- אדל”. הוא עיבד את הספר ושינה בו כמה פרטים, בעיקר את סופו.  המחברת שצפתה בסצנה הרימה קול צעקה ש”נשים בכלל לא עושות את זה כך” ונענתה בהערה סרקסטית מצדו, שאולי אינה מספיק מנוסה… קצת חצוף, לטעמי, בהתייחס לכך שהוא ביסס את יצירתו על ספרה.

בכל מקרה, הסרט זכה בפרס “דקל-הזהב” של פסטיבל קאן לשנת 2013, כאשר סטיבן ספילברג יושב בראש ועדת-השופטים. המבקרים יצאו מגדרם והעיתונאים עטו על השחקניות והצוות בשלל שאלות. אדל אקסרקופולוס המגלמת את הנערה, מדווחת שזהו תפקידה הראשון על המסך, עליו נבחנה באודישנים חוזרים ונשנים. יש לה נוכחות מהפנטת, אך לעתים משחקה מאולץ. כשהיא מייבבת (וזה קורה לה הרבה) אפה ועיניה זולגים בו-זמנית, מה שמזמין קריאה בלתי-נכבשת ל”טישו”. לעומתה – ליה סיידו, הידועה יותר מסרטיה (“משימה בלתי-אפשרית 4”, “חצות  בפריס”, “רובין הוד”, “ממזרים חסרי-כבוד” ו”מלון בודפשט”) מפגינה ביצוע מאופק ואמין. שתיהן הונחו לקרוא את התסריט פעם אחת בלבד ואז “לשכוח” אותו ולאלתר את הדיאלוגים, מה שאכן הפיק מהן דיבור טבעי וזורם.

הבמאי נשאל איך זה שדווקא הוא, ערבי-תוניסאי, שדתו שוללת באופן נחרץ יחסים חד-מיניים, הפך להיות הראשון שמציג אותם באופן כה סנסציוני. על-כך השיב שהסרט עוסק, מבחינתו, בשאילות של אהבה וזהות באשר הן. ליה, המגלמת את אמה כחולת-השיער, נשאלה אם גם בחייה היא אוהבת נשים והשיבה שכרגע לא – אך “אולי בעתיד”. גם הוסיפה שכדי לשכנע בתפקיד ה”בוצ’ה” הכובשת את לבה של אדל, היא הקשיחה וחישלה את גופה באימונים מפרכים. אז כמוה – גם אני לא (באופן הזה) – ולמרות אי-הידיעה ממקור ראשון, נוטה להאמין שהסצנה הייתה שונה לגמרי אילו בוימה על-ידי אישה ו/או באופן אחר.

האקט המוצג בגרסה זו הוא מדחפי-בוכנתי טכני, אנאלי-אוראלי משולב “ספנקינג” נמרץ, החותר לכמה שיותר תנוחות וירטואוזיות במינימום זמן, עם מקסימום דציבלים. נראה שהוא מוצג דרך פילטר של פנטזיה גברית על מגע מיני בין נשים, משהו בסגנון הפורנו המוכר והטוב. שתי השחקניות, אגב, חבשו במהלכו איברי-מין מלאכותיים.

בהמשך העלילה אמה ואדל נפגשות לאחר ניתוק ארוך ובכל-זאת – נראות אותו הדבר. מעט שינוי בהופעתן היה עשוי להצביע על-כך שמאז תחילתו של הרומן שלהן חלפו עשר שנים… דווקא הקטע בו הן משוחחות משני עבריו של שולחן, הוא זה שניתן לחתוך את המתח-המיני-באוויר שבו בסכין. עם זאת, מצטיינת היצירה ביופי עוצר-נשימה: מצעד הגאווה הססגוני, הברים המעושנים ובעיקר עורן וקימוריהן של השחקניות הראשיות, עליהם “חוגגת” המצלמה.

לסיכום –  “the first cut is the deepest” שר פעם רוד סטיוארט וזה, בתמצית, העיקר: בחורה פוגשת בחורה, נסחפת להתאהבות ענקית ומתאכזבת. אין שלם יותר מלב שבור.

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *