לפעמים “דרמה קומית”, זה רק תירוץ לסרט לא מספיק מצחיק ולא מספיק מרגש. “מכאן אני ממשיך לבד” חוטא בדיוק בזה. סיפור חזרתם הביתה, לרגל שבעה על אביהם, של ארבעת האחים המתוסבכים לבית אלטמן ואמם המתוסבכת לא פחות, מכוון לשתי החזיתות בו זמנית ומפספס את שתיהן. התוצאה היא סרט בינוני למדי, שמצליח לסרבל, לשעמם ולגעת ברגש רק באפיזודות בודדות.

פוילה שטיק וקונצים יהודים אחרים

במאים יהודים חייבים למצוא דרך זולה יותר לטפל בתסביכים שלהם, מאשר לצלם על זה סרטים. השבעה, שמהווה את הרקע לסיפור המשפחתי במרכז הסרט, מעלה על פני השטח את מגוון המשקעים בין בני המשפחה. ביניהם: (1) אימא פסיכולוגית, שמתאפיינת במתירנות מינית יתרה (ג’יין פונדה), שצילקה בצורה זו או אחרת את כל ילדיה, אחרי שכתבה עליהם בספרה. (2) הבן הבכור (קורי סטול) שנשוי כבר 6 שנים לאהבתו הראשונה של אחיו (ג’ייסון בייטמן) ולא מצליח להכניס אותה להריון, (3) שמצידו עסוק בלהסתיר את הגירושין שלו, לאחר שתפס את אשתו עם הבוס שלו (דקס שפרד) במיטה ופוגש שוב את הבחורה המוזרה מעט, שהייתה מאוהבת בו בתיכון (רוז ביירן). (4) אחותם (טינה פיי) אומללה בנישואיה לאיש עסקים מצליח, (5) פוגשת שוב את הבן של השכנים ואהבת נעוריה (טימוטי אוליפנט), שנשאר לגור בעיירה הקטנה וסובל מפגיעה מוחית קשה כתוצאה מתאונה שעברו יחד לפני 20 שנה. (6) וכמובן יש את האח הקטן וההולל (אדם דרייבר), אשר מסרב להתבגר ויוצא עם פסיכולוגית, שמבוגרת ממנו משמעותית (מי אמר תסביך אדיפי ולא קיבל?). (7) כל האחים מתקשים גם להסתדר בינם לבין עצמם ונזכרים במהלך השבעה איך אביהם המנוח התקשה להראות להם אהבה (8). עמוס ומסורבל כבר אמרנו?

נראה שהתסריטאי ומחבר הספר ג’ונתן טרופר, דחס לסיפור כל תסביך משפחתי שיכל לחשוב עליו. היהדות של המשפחה וכל הטקסיות הדתית שמלווה את סיפור השבעה, אמורים להוות את הרקע ההומוריסטי לכל הסיפור המורכב (על פניו) הזה. חוסר הנוחות של בני המשפחה מהדת, שאף אחד מהם לא באמת מרגיש קירבה אליה (אמם לא יהודיה בכלל ואביהם היה אטאיסט), אכן יוצרת את ההפוגה הקומית הנחוצה לסרט, אך ההרגשה היא שההומור הזה הוא כה נישתי ומקומי, כי קשה להאמין שקהל לא יהודי יוכל להזדהות עם רוב הבדיחות.

מה יהיה שון לוי?

ברזומה של שון לוי, במאי הסרט, יש לא מעט קומדיות, ביניהן “לילה במוזיאון“, “לדפוק התמחות” “הפנתר הורוד” ועוד. לכל הסרטים האלה יש כמה דברים במשותף – הן ארוכות מדי, מנסות לרגש ללא הצלחה וברוב הפעמים לא מספיק מצחיקות. כנראה אנשים, שמדברים מהר ביחד בלי להקשיב אחד לשני, נורא מצחיק את לוי. אחרת אי אפשר להסביר למה הוא מתעקש על סצנות כאלה בכל (וכל!) אחד מהסרטים שלו. אולי בגלל זה, האלופים הבלתי מעורערים של ז’אנר הברבורים במהירות – בן סטילר ווינס ווהן, הם חביביו הגדולים. סצנות הדיבורים במקביל של בני משפחת אלטמן, תופסות חלק נכבד מהסרט וגורמות בעיקר לכאב ראש. אמנם הסרט הזה הוא רציני יותר מרוב סרטיו הקודמים של לוי, אך נראה שהרגלים ישנים, מתים לאט.

הקומדיות הקודמות של לוי התבססו תמיד על כוכבים גדולים, שמשכו אותם על גבם למרות התסריטים הבינוניים. ב-“מכאן אני ממשיך לבד” זה לא קורה. ג’ייסון בייטמן, שלו התפקיד המרכזי בסיפור, לא מצליח להיכנס לנעליים של סטילר או ווהן ודמותו נבלעת בתוך הסיפור המסובך והקאסט הבינוני. באופן כללי, התחושה היא שלא משנה כמה ינסה, בייטמן הוא פוני של טריק אחד. תמיד נוירוטי, תמיד עצוב, תמיד מתוסבך ומבולבל. גם בסרט הזה.

בשורה התחתונה

בתור סרט שמשווק את עצמו בתור קומדיה, הוא לא מצליח לספק את הסחורה. למרות שמצליח להבליח לפרקים דווקא בקטעים דרמתיים, קשה להגיד שהוא מצליח לייצר סיפור, שיוכל לייצר רגש של הזדהות אצל הצופה. אולי דווקא בגלל שהוא מנסה לירות ליותר מדי נושאים טעונים ביחסים בתוך המשפחה ובין בני זוג, הוא יוצר עומס ומפספס את רובם.

מי שיתעקש לצפות בסרט בכל זאת, הייתי ממליץ לו להמתין עד שיוקרן באחד מערוצי הסרטים בטלוויזיה (הניחוש שלנו, שזה יקרה מהר למדי). וגם אז כנראה שהסרט ייפרח מזכרונו תוך פרק זמן קצר ביותר. מה עוד אפשר לצפות מקומדיה, שהקטע הכי מצחיק בה הוא גג חוזר של ילד שמסתובב עם סיר לילה בכל מקום ומראה לכולם מה שיצא לו?

 

הטריילר:

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *