טים ברטון בסרט חדש “עיניים גדולות” המבוסס על סיפור אמיתי של וולטר קין, שהתפרסם כצייר מצליח בשנות ה50 ותחילת שנות ה- 60. מדובר למעשה באחת מההונאות הגדולות ביותר שנעשו אי פעם בעולם האומנות. וולטר קין (כריס וולץ) היה אמן מפורסם בעל מוניטין נודע, והפך להצלחה בתחום אומנות הפופ ארט. ציורי הילדים בעלי העיניים הגדולות, הפכו לסערה, ובין לילה הוא הפך לכוכב, רק שהיתה בעיה אחת הוא לא היה הצייר שצייר את אותם ציורים אלא אישתו מרגרט קין (איימי אדמס שגם זכתה בגלובוס הזהב על התפקיד). הפרשה הידרדרה, כאשר קין נחל תבוסה מפי ביקורת האומנים של אותה תקופה, ומרגרט החליטה לשים לזה סוף וגררה את וולטר לבית משפט שם נאלצו להכריע מיהו הצייר האמיתי.

big

אני לא אקלקל לכם את סוף הסרט (למרות שהטריילר די מגלה את רוב העלילה), אבל בהחלט מדובר בסרט המבוסס על סיפור מציאותי ובעל טאץ’ ברטוני. העיניים הגדולות קמות לתחייה בחלקים מסויימים בסרט, וכל הסרט כולו מוצג בקווים נקיים ופלסטיים מאוד, כיאה לסרט המציג את תרבות הפופ ארט, ותקופת ארה”ב בשנות ה-50. איימי אדמס, עושה עבודה מצויינת וממש מצליחה להעביר את תהליך ההתבגרות של הדמות, כאשר היא מתחילה להתפכח מהמצב, ומגלה את דו הפרצופיות, וכפיות הטובה של בעלה. את הנבל האולטימטיבי משחק כריס וולץ, ליהוק מצויין שבהחלט עושה את העבודה. הוא כריזמטי, ובעל קסם מלוקק ומצידו השני בעל התפרצויות של סכיזופרן. בקווים עדינים, מצייר לנו ברטון סיפור אגדה הממוקם בשנות ה50, הנבל ועלמת החן, ועוולה אחת מאוד גדולה.

כריס וולץ בתור וולטר קין מתוך עיניים גדולות

כריס וולץ בתור וולטר קין מתוך עיניים גדולות

סיפור ההתבגרות של מרגרט קין, בא לידי ביטוי בציורים שלה. אם בהתחלה היא מציירת ילדות בעלות עיניים ענקיות ומבט מעורר רגש, אט אט הדימוי העצמי הופך לציור מראה של אישה מבוגרת בעלת עיניים עייפות. התחושה הפלסטית שמייצר הסרט, מקהה את ההתעללות הנפשית שחווה מרגרט קין, עד כדי כך שהסרט לטעמי מומלץ אפילו לילדים. אפשר להקביל את הסרט כמיקרו המייצג את המאקרו שבתרבות האמריקאית ויחסה לנשים. אם בשנות ה50 הלבוש, המראה והיחס כלפי נשים היה כלילדות קטנות הזקוקות לאישור של בעלן בכל צעד, ונדונו לנצח להיות עקרות בית ולגדל ילדים, החברה האמריקאית מתחילה להשתנות דאז. הילדה הקטנה הופכת לבוגרת ועייפה, היחס כלפי נשים הלך והשתנה. שנות ה50 הן תחילת הגל השני של הפמיניזם, וזו בדיוק התקופה בה מרגרט מתפכחת ומחליטה להתגרש, ואנחנו שם מריעים לה כל הדרך.

לסיכום

הסרט עצמו מקסים, המשחק פנומנלי וכובש. כצופים מאוד מתחברים לדמות הראשית בסרט ואיימי אדמס בהחלט ראויה לפרס שקיבלה. מדובר בסרט טוב, מאוד מאפיין את ברטון באווירה הלקוחה מהאגדות. זהו סיפור אמיץ ואמיתי, בעל כל המרכיבים האפשריים לסרט שפשוט כיף לצפות בו. על כן, במידה ואתם מחפשים סרט קליל, תענוג לעיניים ומהנה, זה בדיוק הסרט עבורכם.

 

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *