היה שווה לחכות שמונה שנים

“עיר החטאים” המקורי יצא בשנת 2005 וזכה להרבה הייפ מוצדק מצד הצופים והמבקרים. “עיר החטאים: עלמה להרוג” לא רק משחזר את האיכויות של קודמו מלפני שמונה שנים, אלא אף עולה עליו בפרמטרים מסוימים. הציפייה הארוכה בהחלט לא הייתה לחינם.

המשימה של הסרט הראשון הייתה לתרגם את האווירה המיוחדת של הנובלות הגרפיות של פרנק מילר למסך הגדול. הסרט ההוא, בבימויו של רוברט רודריגז, עמד במשימה בגדול, תוך שילוב סצינות אקשן מרהיבות נוסח הוליווד ושיבוצם של כוכבים גדולים בתפקידים הראשיים. הסרט החדש והמשודרג בטכנולוגיית ה-3D הוא לא פחות מחוויית קומיקס בתלת מימד.

מבחינה חזותית, הסרט נראה מרהיב. האסתטיות הקודרת של הסרט מרשימה מאוד ומתיישבת בצורה מושלמת עם שלל קווי העלילה המצטלבים של גיבורי סין סיטי השונים. הסיפורים עצמם נעים על מקומות שונים על ציר הזמן של עיר החטאים. כך למשל, ננסי קלאהן (ג’סיקה אלבה) ממשיכה לבכות את מותו של גיבורה הנאהב מהסרט הראשון, השוטר ג’ון הרטיגן (ברוס וויליס), שמופיע בסרט בתור הרוח של עצמו. עם זאת, דווייט מקארת’י (ג’וש ברולין, שמחליף בתפקיד את קלייב אואן) מתגלה לנו בסיפור שדווקא קדם למעלליו בסרט הראשון. ויעיד על כך הבריון מאנוט (דניס הייסברט שמחליף בתפקיד את מייקל קלארק דאנקן המנוח), שמתחיל את הסרט עם שתי עיניים מתפקדות לתפארת, כשכל מי שצפה בסרט הראשון ינחש די מהר שלא כך הוא יסיים אותו.

קליפ מתוך הסרט:

שחור ולבן

חלק מהקסם של הסרט, הוא בהיותו שחור לבן. לא רק בעיצוב הוויזואלי שלו, אלא גם באופן שבו הוא נכתב. הטובים הם טובים, הרעים הם רעים והמטרה של המלחמה הצודקת של הטוב ברוע, מקדשת את כל האמצעים. כמות סצנות המין והאלימות בסרט היא מכובדת ביותר. האופי המצ’ואיסטי על גבול השוביניסטי של הסרט, כזה שהיה מעלה הרבה גבות כמעט בכל פורמט קולנועי אחר, עובר כאן בקלות תחת ההבנה כי “אלה חוקי הז’אנר”.

בין כל משחקי האור והצל של הסרט, כדאי לציין גם כמה שחקנים שבלטו לטובה ולרעה הפעם. נקודת אור הגדולה והבהירה של הסרט, הוא ללא ספק הבריון מעוות הפנים מארב, בכיכובו של מיקי רורק. מי שהסתמן כחביב המעריצים בסרט המקורי, בגלל החיבה שלו למעילי עור ואלימות מכל סוג שהוא, מקבל בסרט הנוכחי הרבה יותר זמן מסך. רורק הוותיק סוחט כל שנייה מהדמות, ונותן לה הופעה בלתי נשכחת. נקודת אור נוספת בסרט היא אווה גרין, בתפקיד הפאם פאטאל אווה לורד. דמותה של גרין היא המעניינת ביותר מבין הדמויות החדשות שנחשפנו אליהם בסרט השני, דמות נשית חזקה, שמספקת לסרט הרבה תחכים, מזימות ועירום מהסוג הנועז.

אמנם רוב השחקנים, החדשים והישנים, עשו עבודה נהדרת בתפקידים קטנים לאורך הסרט. אך דווקא את ג’סיקה אלבה אפשר לסמן כנקודת התורפה שלו. ההופעה שלה בתור ננסי הפעם היא קצת עייפה ולא משכנעת, למרות סצנות רבות שהייתה לה הזדמנות להפגין ניצוצות. גם השנים שעברו בין צילומי שני הסרטים, קצת מקשים על הצופה להאמין שמדובר עדיין באותה חשפנית מיוסרת בת ה-18. אולי דווקא כאן, מילר ורודריגז יכלו לשקול ליהוק חדש לסרט ההמשך.

בשורה התחתונה

סרט מוצלח למדי, לא נופל מהסרט הראשון בסדרה. שווה צפייה, במיוחד למי שאהב את הסרט המקורי.

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *