ההתעסקות של קלינט איסטווד בנושא הטראומה, שסוחבים איתם וטרנים של צבא ארה”ב בחזרתם לחיים האזרחיים, היא לא חדשה. השאלה, איך אנשים שראו כל כך הרבה זוועות, נקלטים חזרה במשפחה ובקהילה שלהם, היא מוטיב חוזר בכמה מסרטיו. ההתמודדות הדואלית הזו, המתח בין הנכונות להקריב למען המולדת, לבין המחויבות לתא המשפחתי, היא הבסיס עליו בנוי גם הסיפור האוטוביוגרפי של כריס קייל, הצלף הפורה בהיסטוריה הצבאית של ארה”ב. חבל רק שבחלקים גדולים מדי של הסרט, הסיפור האנושי בסרט נבלע בתוך מפגן מוגזם של פטריוטיות אמריקאית, שמתעלמת לחלוטין מן הצד השני במשוואה. אבל מצד שני, כשאתה הולך לסרט ששמו – “צלף אמריקאי“, אתה אמור להבין מה מצפה לך.

אלוהים, מדינה, משפחה – אגדה אמריקאית

כריס קייל כתב בביוגרפיה שלו – “אני חייב לומר לך: אתה לא זוכר את האנשים שהצלת. אתה זוכר את אלה שלא הצלחת להציל. אלה הפנים והמצבים שנשארים איתך לנצח”. טון הגבורה הפטריוטי הזה, של האיש שהיה עשוי מהחומר ממנו נולדים מור”קים, הוא גם הטון של היצירה הקולנועית הזו של איסטווד, המציגה את חיי הצבא כגיהנום נשגב. הלוחמה על אדמת עיראק היא רק תפאורה עבור הגיבורים האמיתיים של הסרט – הכוחות החמושים של ארה”ב. הסרט לא מתעסק כלל בנכונות או ההצדקה המוסרית של המלחמה, הוא מציג רק את הסיפורים האישיים של האנשים שמעורבים בה, אלה שרק עושים את עבודתם.

ייתכן שרבים יראו בסרט זה מפגן פטריוטי-מצ’ואיסטי-תעמולתי של ארה”ב. אני חושב דווקא שזה מה שהפך אותו לאמיתי יותר. החל משם הסרט, הצופה מבין כי מדובר בסיפור אמריקאי קלאסי, כזה שמתאים להקרנה ב-4 ביולי, בכל הערוצים בטלוויזיה האמריקאית. אין בו טיפת חתרנות ולא נשאלות בו שאלות מוסריות, למעט – איפה עובר הגבול בין הנאמנות למולדת לבין המחויבות למשפחה. זה סרט פנימי אמריקאי שמקדש את הגיבורים שלו, וכך הוא גם רוצה שיתייחסו אליו.

(כל קטעים מהסרט באדיבות גלובוס מקס)

 

בראדלי קופר XL

בראדלי קופר, שמשחק את קייל וגם מופיע כמפיק הסרט, עושה עבודה נהדרת. מעבר למבטא הדרומי הקצת צורם שהוא אימץ לעצמו בשביל התפקיד, הוא גם עבר טרנספורמציה פיזית שלא הייתה מביישת אף טירון של הקומנדו הימי. התהליך שעוברת הדמות של קייל על המסך והמחיר הפסיכולוגי והנפשי שהשירות בעיראק גובה ממנו, באים לידי ביטוי בצורה חזקה מאוד במשחק האמין של קופר, שהספיק כבר לקבל עבורו גם מועמדות נוספת לאוסקר.

סיינה מילר מגלמת את טאיה, העזר כנגדו של קייל, האישה שנאלצת לגדל כמעט לבדה את ילדיו ומנסה להילחם בעצמה עבור בעלה, שהמלחמה מאיימת להרחיק אותו ממנה. גם דמותה של מילר, היא שיר הלל והצדעה לנשים של אנשי הצבא, הגיבורים האמיתיים של אמריקה, שנאלצות לעשות הקרבות גדולות בחיי המשפחה למען הבעלים שלהם. כמו שמילר עצמה אמרה בראיון – “בשורה התחתונה זהו סיפור אנושי על שני אנשים, אחד מהם עושה דברים אדירים שקשה לדמיין הרחק מהבית, והשני – מנסה להחזיק את המשפחה יחד. תחושת השליחות של כריס הייתה כל כך גדולה בגלל האדם שהוא. הוא האמין שאם יישאר בביתו עם משפחתו יותר אנשים ייהרגו וזו חתיכת דילמה מוסרית להתחבט בה”.

בשורה התחתונה

צלף אמריקאי הוא סרט טוב. האם הוא שווה את כל המועמדויות שלו לאוסקר? לא בטוח שהיה מקבל אותן אם האקדמיה לקולנוע לא הייתה אמריקראית. בכל מקרה, גם הנושא של אנשי המלחמה כבר סופר בדרכים מעניינות ומורכבות יותר, גם על ידי קלינט איסטווד עצמו בסרטיו הקודמים. אבל לסרט זה יש את האלמנט שכל כך אהוב על אנשי האקדמיה לקולנוע, שתי מילים שעושות את ההבדל בין מועדות לזכיה – “סיפור אמיתי”.

 

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *