סרט המשך תמיד פחות טוב מהסרט המקורי. על התובנה הזאת ג’ונה היל ושותפיו בנו את אחת מקומדיות ההמשך היותר מוצלחות שיצא לנו לראות בשנים האחרונות.

קודם כל צוחקים על עצמם

מהשניה שג’אמפ סטריט 22 מתחיל, ברור שמדובר בסרט סופר מודע לעצמו. כל עלילת הסרט מושתתת על שלושה נושאים לצחוק עליהם: תופעת סרטי ההמשך הכושלים, הקבלת יחסים בין שותפים ליחסים בין בני זוג וסרטי אקשן יקרים ואלימים בלי שום פרופורציה או הצדקה. ג’ונה היל וצ’אנינג טייטום, בתפקיד שמידט וג’נקו, חוזרים לסרט המשך על שוטרים בהסוואה של תלמידים, שמטרתם היא לחשוף רשת סמים בשטח מוסד לימודים. רק שהפעם, במקום בית ספר תיכון הם חודרים לקמפוס של קולג’. די אותו דבר למעשה. ואם אתם חושבים שהסרט מפספס את ההזדמנות לצחוק על זה, תחשבו שוב.

לאורך כל הסרט, יש הקבלה בין המשימה החדשה של השניים, לבין הסרט עצמו. הבדיחות בנושא לא מרומזות במיוחד. המפקדה של היחידה הסודית הפעם היא יקרה יותר, מתקדמת טכנולוגיתיותר  ועם הרבה יותר תקציב, למרות שהמשימה נשארה בדיוק אותו דבר, כפי שמסביר לשניים מפקד היחידה אייס קיוב. ומי שלא הבין עדיין שהבדיחה היא על חשבון האולפנים והפקת הסרט עצמו, זאת כבר הבעיה שלו. הסרט כולל גם סצינות מרדפים אלימים במיחוד עם נזקים חמורים למבנים וציוד, תוך ששמידט וג’נקו מציינים כמה שהדברים שהם הורסים נראים יקרים. אם בסרט הראשון הגאג העיקרי היה, על כמה שסרטי רימייק לסדרות ישנות זה מיותר, המוטיב החוזר בסרט השני הוא שסרטי המשך הם תמיד יקרים יותר וגרועים מהמקור.

אם כבר מדברים על אותו הדבר בדיוק, הסרט מחזיר גם דמויות משנה רבות מהסרט הראשון, חלקם בתפקידים קטנים למדי. דמותו של הקפטן דיקסון (אייס קיוב) מקבלת הפעם הרבה יותר זמן מסך ומצדיקה כל שניה. רוב ריגל, בתפקיד המאמן וולטרס מהסרט הראשון, מופיע אמנם רק לסצנה אחת, אבל תסמכו עלינו שהיא אחת המצחיקות בסרט. בין הפנים החדשות בסרט, ניתן למצוא את וייט ראסל (הבן של קורט ראסל), בתפקיד זוק, חברו לקבוצת הפוטבול והנפש התאומה של ג’נקו בקולג’.

המתח ביחסי השותפות/זוגיות של שמידט וג’נקו שזור לאורך כל הסרט ומהווה נושא לכמה מהסצינות היותר מצחיקות בו. בזמן שג’נקו מתחבר לזוק, האטלט עם הלוק האמריקאי האולטימטיבי, שמידט מוצא את עצמו מתקרב יותר לאחוות תלמידי האומנות ובמיוחד לבחורה אחת, שעתידה לסבך אותו בצרות צרורות (וכל מילה מעבל לכך היא ספויילר עצבני). אבל הכל שווה בשביל הסצינה בה ג’ונה היל צועד בבוקר את צעדת הבושה למגוריו עם הנעליים בידיים, לצד בחורות נוספות שעושות את אותה הדרך.

צ’אנינג, החשפן המצחיק

את הקומדיה של ג’ונה היל למדנו כבר להכיר ולאהוב. הלוק התמים של הילד טוב ירושלים היהודי, בשילוב עם הפה המלוכלך, שתמיד מוצא את עצמו בסיטואציות חברתיות לא נוחות ומביכות, תמיד יוצר ניצוצות קומיים. היל בהחלט מספק את הסחורה גם בסרט הזה, אבל מי שמקבע הפעם סופית את מעמדו כשחקן קומי, הוא צ’אנינג טייטום. לעד יזכרו לו את זה שהוא בכלל חשפן שהפך לשחקן, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שלאיש יש טיימינג קומי שאי אפשר לזייף. טייטום סוחב על גבו סצינות שלמות ומהווה את הפרטנר ההפוך המושלם עבור היל.

הכימיה שבין שני השחקנים זולגת לתוך הדמויות בצורה חלקה. הם משלימים אחד את השני, מרימים אחד לשני ולא מפספסים בהנחתות. יכול מאוד להיות שמדובר בצמד השוטרים הקולנועיים המוצלח ביותר בקומדיה מאז ריגס ומורטו, מסדרת סרטי נשק קטלני. טייטום מוכיח סופית שהוא הרבה יותר מקוביות בבטן.

בשורה התחתונה

הסרט עומד במטרה העיקרית שלו, לא להיות פחות מצחיק מהסרט הקודם ועל הדרך מצליח להמציא עוד שטנצים חדשים, איך להצחיק את הצופים. בהחלט אחד מסרטי הקיץ הכיפיים יותר שיצאו לקולנוע. אמנם קצת ארוך, אבל בהחלט מומלץ למי שמחפש להתנתק שעתיים מהכל ולצחוק מכל הלב, מה גם שאחד מהמהלכים הקומיים המבריקים שלו משולב דווקא בכותרות הסיום, אז שווה לראות עד הסוף.

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *