כואב, בוטה, אמיתי.

הדבר הכי נוראי שאפשר להגיד על סרט, זה שהוא חשוב. לקרוא לסרט “חשוב”, זה כמו להגיד על מישהי – יש לה אופי טוב. לצערי, בהרבה יותר מדי מקרים אנחנו מכתירים סרטים בינוניים כחשובים, רק בגלל חוסר הנעימות שלנו מנושאים עם רגישות חברתית, שהם מתיימרים לטפל בהם. העבדות במאה ה-19בארה”ב הוא בדיוק נושא שכזה. אולי רק מעצם היותו כזה, כל סרט שעוסק בו הוא מועמד כמעט ודאי לפרס האקדמיה לקולנוע.

עם הגישה הצינית הזאת ניגשתי לסרט “12 שנים של עבדות” ולא יכולתי לטעות יותר. הבמאי הבריטי סטיב מקווין הצליח להתעלות מעל כל הקלישאות, הסטיגמות והיומרות, שניתן לצפות בסרטים מסוג זה. הסרט חולק את הכבוד הראוי להיסטוריה השחורה של ארה”ב, ולא חושש לחטט בפצע הפתוח של החברה האמריקאית ועושה זאת דרך סיפורו של אדם אחד, בלי לנסות להשליך אותו על כל ההיסטוריה האמריקאית. סרט כואב, ריאליסטי, בוטה ואמיתי עד כדי צמרמורת. כזה שגורם לך לזוז באי נוחות בכיסא. אולי מדובר ב-“רשימת שינדלר” של סרטי העבדות השחורה.

 

סיפור של אדם, סיפור של אומה

בבסיסו של כל סרט טוב, עומד תסריט טוב. בבסיסו של כל תסריט טוב, עומד סיפור טוב. המשימה של הבמאי היא להעביר את אותו סיפור לצופים, בצורה כמה שיותר נאמנה למקור. כל השלבים בשרשרת הקולנועית הזאת מתקיימים בסרט “12 שנים של עבדות”. הסיפור בבסיס הסרט הוא הסיפור האוטוביוגרפי של סולמון נורת’אפ, כנר ואיש משפחה מניו יורק שלפני מלחמת האזרחים, שנמכר לעבדות על ידי שני נוכלים והגיע לבסוף למטעי הכותנה בדרום, שם שרד במשך 12 שנה עד שהצליח לחזור לחיק משפחתו. את סיפרו האוטוביוגרפי, תירגם לתסריט ג’ון רידלי ואת עבודת הבימוי לקח על עצמו כאמור סטיב מקווין.

את סולמון נורת’אפ עצמו מגלם צ’יווטל אדג’פור ולצידו מתייצבים כמה מהשחקנים הטובים ביותר שניתן למצוא היום בהוליווד. פול ג’יאומטי, בנדיקט קאמברבאץ’, בראד פיט (שגם הפיק את הסרט) ומייקל פסבנדר, שאם אנסה לנבא את העתיד, הולך לזכות בפרס האוסקר על תפקיד זה בטקס האקדמיה הקרוב. משחקו של פסבנדר בתור בעל מטע כותנה שתיין, גזען וסדיסט הוא לא פחות ממהפנט.

מקווין לא חוסך מהצופה את זוועות התקופה. ההשפלות, ההצלפות, האונס וזעקות היאוש, כולם מוצגים על פני המסך לאורך השעתיים ועשרה של הסרט. כאילו הבמאי מנסה לומר לצופה: כן, זה קרה. כן, אנשים עשו את זה אחד לשני. כן כאן, בדמוקרטיה הגדולה בעולם. זאת המציאות, זאת ההסיטוריה שלנו. תתמודד עם זה. הריאליסטיות של הסרט יוצרת תחושה כה לא נוחה, עד שאפילו הרעש של הציקדות בשדות הכותנה, בהם מתרחש חלק נכבד מעלילת הסרט, הופך פתאום לבלתי נסבל.

פוסטר הסרט

פוסטר הסרט

לא ג’אנגו, לא המשרת

הסרט הזה גורר בעיני השוואה לשני סרטים מהתקופה האחרונה, שעסקו בהיסטוריה השחורה בארה”ב. הראשון “המשרת” שגייס סביבו בערך את כל כוכבי הוליווד, כדי להלל את ארה”ב דרך סיפורו של המשרת האפרו-אמריקני, ששירת בזמן כהונתם של שבעה נשיאים שונים בבית הלבן. השני, מערבון הספגטי של טרנטינו “ג’אנגו”, שטיפל נקודתית בנושא העבדות.

“המשרת” ניסה להציג את ההיסטוריה האמריקאית של 60 שנים, דרך עיניו של ססיל גיינס (פורסט ויאטקר) ששירת בבית הלבן באותה תקופה. ניסיון שלא עלה יפה דווקא בגלל היומרה הזאת. עומס תפקידי אורח של כוכבי וסלבריטאי הוליווד גרמו לסיפור של ססיל האדם להידחק לשוליים וההרגשה הכללית הייתה שזה סרט שנוצר עבור הממסד, אולי אפילו עבור הנשיא אובאמה עצמו. חיבוק הממסד אכן הגיע, אך ההצלחה הקולנועית של הסרט נותרה בספק גדול. לצערי את “המשרת” ניתן להגדיר רק כסרט חשוב עבור ההיסטוריה השחורה בארה”ב, אך ללא ספק לא סרט קולנוע טוב.

“ג’אנגו ללא מעצורים” של קוונטין טרנטינו היה פרוייקט מעניין הרבה יותר, משתי סיבות. ראשית על התעוזה לטפל בנושא כה רגיש במערבון. הסיבה השניה, היא שזה היה הסרט הראשון שהציג לא רק את החלק הקורבני של העבדות, אלא יצר דמות של עבד שהרים את הראש ונלחם עבור חירותו, כמובן בצורה עקובה מדם, כמיטב המסורת של סרטי טרנטינו. אם תרצו, הסרט הזה היה הראשון ששם על השולחן את אלמנט הגבורה ב”שואה והגבורה” של העבדות השחורה בארה”ב. דומה למה שטרנטינו עשה עם השואה היהודית ב”ממזרים חסרי כבוד”. הסרט הזה יכל להיתפס אולי כמגוחך אם לא התסריט הטוב (אם כי בדיוני לחלוטיון) שעומד מאחוריו. כל אלה הפכו את הסרט למוצלח בעיני.

“12 שנים של עבדות” לא מעודן ומתחנף כמו “המשרת”, הוא בוטה ואמיתי. מצד שני הוא גם לא מצועצע ומבדר כמו “ג’אנגו”. מדובר בסרט שלוקח את הנושא הקשה כמו שהוא ומספר אותו כמו שהוא. הכוכבים שנוטלים בו חלק, לא עושים מחוות לדמויות היסטוריות. הם משחקים מנוולים, גזענים ואנשים מושחתים מוסרית. הגיבורה האמיתית של הסרט היא העבדות ומה שהיא עשתה לאנשים.

בשורה התחתונה

“12 שנים של עבדות” הוא סרט קולנוע מצוין, שהרוויח ביושר את הביקורות המהללות שלו. תסריט חכם, בימוי מוצלח ומשחק ריאליסטי ומשובח. לעניות דעתי מדובר בסרט הטוב והחשוב (בו זמנית) שנעשה בשנים האחרונות בהוליווד. ללא ספק הטוב ביותר שטיפל בנושא הכאוב של העבדות. חוויה קולנועית ששווה צפייה ודיון.

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *