האחים וושבסקי
, הם אלה שהביאו לנו ב-99 את “מטריקס“, שנחשב לפורץ דרך מבחינה ויזואלית והפך לתופעה בתרבות הפופ האמריקאית. הוא היה מתוחכם, מעורר מחשבה, זכה לאינספור פרשנויות וקריצות תאולוגיות וחברתיות, אבל יותר מהכל, הוא היה המינון המושלם בין אקשן עוצר נשימה, לבין רעיון מקורי ומרענן, שעמד בבסיס עלילתו. האחים וושבסקי הם גם אלה שהחליטו להפוך את הסרט המעולה ההוא לטרילוגיה מיותרת ושחטו לחלוטין את כל מה שהיה טוב בסרט המקורי, כאשר הרעיון המקורי כמעט ונזנח מאחורי טונות של אקשן ו-CGI. לצערנו “עלייתה של יופיטר“, סרטם החדש של הוושבסקי’ס, מזכיר הרבה יותר את סרטי ההמשך, הכבויים, הקלישאתיים והמבולבלים של מטריקס, מאשר את הסרט ההוא, שהעלה אותם לגדולה בעיני הצופים והמבקרים.

מילה קוניס - הנסיכה יופיטר

מילה קוניס – הנסיכה יופיטר

יופיטר – הסינדרלה הטראנס-גלקטית

הסיפור בבסיס העלילה של “עלייתה של יופיטר” הוא סיפור סינדרלה. יופיטר (מילה קוניס) היא בת למשפחת מהגרים רוסים (יותר סטריאוטיפית מכל מה שתצליחו לדמיין) בשיקאגו, שעובדת יחד עם אמה ודודתה בניקוי בתים ולרוע מזלה מתברר שהיא מעין גלגול מחדש של נשמתה של המלכה של היקום, ששלושת ילדיה, טיטוס, קליק ובאלם – היורשים של השושלת המלכותית – רואים בה איום בצורה כזאת או אחרת וומנסים להיפטר ממנה/לגייס אותה לצידם בצורות שונות ומשונות. מי שנשלח להציל את הנסיכה המנקה מפני מתנקשים בין-גלקטיים, הוא שכיר החרב קיין (צ’יינינג טאטום), שכמו כל פרינס צ’ארמינג לא השאיר ליופיטר ברירה, אלא להתאהב בו ללא הכרה. מי אמר קיטש ולא קיבל?

הרעיון מאחורי המציאות במטריקס היה שכולנו חיים בתוך מציאות מדומה, כאשר העולם האמיתי מדכא למדי ונשלט על ידי מכונות. הרעיון מאחורי “עלייתה של יופיטר”, הוא שכדור הארץ הוא למעשה רק מושבת גידול עבור המין האנושי, שמקורו בכלל במקום אחר בגלקסיה. אנחנו רק עוד חווה שנוצרה על ידי השליטים האנושיים, שמגדלים אותנו כדי לאסוף את אנרגיית החיים שלנו, כאשר הכוכב יבשיל ל-“קציר”, ויזכו בחיי נצח. מעין קפיטליזם קוסמי. או משהו כזה. בכל מקרה, נראה שרעיון זה דווקא יכל להחזיק מים (וסרט), אם הביטוי שלו היה הולך לכיוון של מדע בדיוני, הרבה יותר מאשר לכיוון של אגדת ילדים.

עפים, נופים ומרדפים

חלק הארי של הסרט הוא סצינות אקשן, מרדפים בכלל ומרדפים אוויריים בפרט. הנראות של הסרט, כמה שמנסה להתרחק מהמראה הויזואלי של עולם המטריקס, עדייו לא משאירה מקום לטעות – טביעת האצבע של האחים וושבסקי ניכרת כמעט בכל סצנה. גשרים ומזחים רחבי כפיים, סצנות לחימה במהירות של 120 קמ”ש וכוכבים רחוקים שמזכירים בצורה חשודה את “ציון” ההיא, כולם משאירים אצל הצופה הרגשה, שכזה הוא ראה כבר.

כנגד האפקטים הכל כך מרשימים, דווקא העלילה של הסרט פשוט לא מצליחה להמריא. הסיפור נראה מבולבל, לא קוהרנטי ובעיקר מרגיש שחלקים גדולים ממנו פשוט מיותרים. ישנן דמויות בסרט, שלא ברור כל כך מה מטרתם ואיך הן תורמות למאמץ המלחמתי (תרתי משמע). מבלי לספיילר יתר על המידה, אפשר רק להביא כדוגמא את מערכת היחסים בין שלושת האחים, שליטי הגלקסיה. הפעם היחידה שהשלושה מדברים אחד עם השני, היא בתחילת הסרט. לאחר מכן המסע של יופיטר עובר ביניהם בתחנות, בסגנון משחקי מחשב של פעם, אחד אחרי השני עד שהיא מגיעה לבוס הגדול – וכמובן מביסה אותו (לא באמת הופתעתם, נכון?). האחים מעולם לא נפגשים ביניהם ופשר מערכת היחסים ביניהם, די נשאר בגדר תעלומה עבור הצופה. גם הצורך בדמותו של שון בין לעלילה, כחברו לנשק לשעבר של קיין אשר נרתם לעזרתו, נראה מעט מאולץ.

צ'יינינג טאטום ושון בין

צ’יינינג טאטום ושון בין

ד”ש מברזיל

אם עד כה באנו בעיקר בטענות ליוצרי הסרט, זה הזמן לשאפו אחד ענק. ישנו קטע אחד בסרט, לא ארוך במיוחד, אך מקסים ושווה את כל הצפיה בו. בשבירה חדה יחסית לכל הקצב והשפה הויזואלית של הסרט, הגיבורים נקלעים למשרדים של גוף השלטון הגלקטי, במטרה להוציא אשרת שהייה כלשהי עבור הנסיכה. סצינות הטרטור הקצבי, ממשרד למשרד, משולחן לשולחן, מפקיד (מוזר) לפקיד (מוזר יותר) – מוכיחות שהבירוקרטיה היא הכוח היחיד בטבע שלא ניתן להביס, לא בעתיד, לא בחלל ולא בכלל!

הסצינה הסאטירית הזו, היא כמובן מחווה די ברורה לסרט הקלאסי של טרי גיליאםברזיל“, הדיסטופיה המבריקה שהוציא לאקרנים לפני 30 שנה בדיוק, ששמה ללעג את החברה הבירוקרטית והקפיטליסטית בעולם העתידי שהמציא. מי שמתלבט לגבי הסצינה, האם מדובר במחווה או בגניבה קולנועית – יכול להיות שקט. הפקיד הזקן והנרגן, זה שמטביע את תעודת הזהות על ידה של יופיטר – הוא לא אחר מגיליאם עצמו, בדמות היחידה כנראה שהוא יודע לעשות עוד מימי מונטי פייתון. אבל בכל זאת, כל כך מפתיע ונחמד לראות אותו בסרט זה, עוטה משקף של מסך טלוויזיה ישן, אחד מסימני ההיכר הגדולים של הקולנוע שלו.

עלייתה של יופיטר

עלייתה של יופיטר

בשורה התחתונה

“עלייתה של יופיטר” אמנם סרט בעייתי למדי מהרבה בחינות (בפרט מבחינת הליהוקים), אך גם מאוד מהנה ובעיקר עבור הקהל הצעיר יותר. אם אתם אוהבים אקשן ומד”ב קליל, מעורבב עם מעט פנטזיה, כנראה שתיהנו גם מהסרט הזה. הסאטירה נגד המציאות הקפיטליסטית בסרט רחוקה מלהיות חריפה, בטח שלא נושכת. האמירה בו הולכת לאיבוד בין כל סצינות האקשן המוגזמות. ולמרות זאת, הציפיות שלנו מהאחים וושבסקי הן תמיד גבוהות. אפילו אחרי “ענן אטלס“, העמוס והיומרני וגם אחרי “ספיד רייסר” שנעדיף לשכוח. לצערנו, הסרט הנוכחי הוא כנראה לא יהיה זה שיחזיר את מעמדם בהוליווד לגדולה. אבל עוד לא אבדה תקוותנו. נחכה לסרט הבא שלהם ונקווה שהפעם הוא יהיה “האחד”.

טריילר באדיבות גלובוס מקס:

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *