דג שחור: תעודת הצטיינות

בשנת 2004 יצא סרט תעודה באורך מלא “לאכול בגדול” (Super size me). הסרט תיעד את הניסוי שערך על עצמו יוצר ובמאי הסרט, מורגן ספרלוק, שהתחייב לאכול במשך 30 יום אך ורק במקדונלד’ס, כשהוא מקפיד לא לסרב לאף הצעה להגדיל את הארוחה שלו. בתום הניסוי מורגן האביס את עצמו ב-11 ק”ג עודפים ומצב בריאותו הדרדר משמעותית. למרות טענות שנשמעו מגורמים שונים כלפי מורגן, על הטיית הניסוי ועיוות המציאות, הסרט עורר גלים רבים והפך את מקדונלדס למושא לביקורת ציבורית רחבה בארה”ב, מה שהכריח אותה לנקוט שינויים מהותיים בתפריט, לשים דגש על הבריאות של הארוחות ולשנות את כל השפה הפרסומית שלה.

בין הסרט של ספרלוק לסרט “דג שחור” (Blackfish) אין שום קשר, מלבד היותם שני סרטים תיעודיים והעובדה כי נראה ששניהם הצליחו, כנגד כל הסיכויים, לפגוע בסמלים גדולים של אמריקה הקפיטליסטית והשמרנית ולגרום לשינוי.

אמריקה, בואו נדבר על זה

סרטה של גבריאלה קופרווייט, ערוך בצורה של מותחן מורכב ואמיתי, שהנסתר בו רב על הגלוי. אם בסרט של ספרלוק החצים הופנו נגד רונלד מקדונלד, שהפך היום לסמל של אמריקה המודרנית כמעט כמו הדוד סם, ועל הערכים שהוא מחנך אליהם את האמריקאים הצעירים, בסרט זה המטרה שסומנה היא פארק המים “עולם המים” שבאורלנדו ודומיו. המקום שמצטייר בפרסומות שלו, כגן עדן של שעשועים עבור ההורים והילדים שלהם.ה מקום השמח ושופע החיוכים, בו כולם מאושרים מהמאמן ועד אחרון הלוויתנים, הקופץ דרך חישוקים ומשפריץ מים על הקהל הצוהל, מסתיר על פי הסרט, מספר סיפורים טרגיים.

קופרוויט מראיינת מספר מאמנים לשעבר בעולם המים, אשר מספרים את הגרסה שלהם למה שהתרחש באירוע הטרגי ב-2010, בו נהרגה המאמנת דון ברדשואו על ידי לוויטן קטלן זכר בשם טיליקום. הסרט חופר בהיסטוריה של המקום בכלל ושל טיליקום בפרט, כדי לגלות כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הלוויתן זה גרם למותו של אדם ומעלה הרבה שאלות לגבי ההתנהלות של המקום בפרשה זו ובתנאי ההחזקה והגידול של החיות הללו במתקנים סגורים.

לשחרר את טיליקום

עמדת יוצרי הסרט היא די ברורה. הדרך שבה נלכדים היונקים המורכבים הללו, התנאים שבהם מוחזקים והאילוף שעוברים כדי לשמש חיות קרקס, הם פסולים ולא מוסריים. הסרט “תופס” את הנהלת הפארק בהצהרות כוזבות על זה, שאיכות ותוחלת החיים של לוויתן קטלן בשבי, טובות יותר מאשר בטבע ומפנה אצבע מאשימה כלפיה במקרי התקיפה שבהם היה מעורב טיליקום. הסרט מרמז, כי הפארק סיכן את המאמנים שלו למען רווח כלכלי, כי למרות ההיסטוריה האלימה של טיליקום, הוא היה לוויתן הרבעה עיקרי בפארק ולוותר עליו היה עולה לפארק בהפסדים כספיים נכבדים.

דג שחור 2013

דג שחור 2013

הביקורת שספג “עולם המים”, שהנו מעצמה כלכלית בארה”ב, עורר הרבה גלים (תרתי משמע) בציבור האמריקאי והנהלת הפארק הייתה חייבת להגיב להאשמות. היא טענה  שהסרט ערוך בצורה מגמתית ולא הוגנת התנערה מחלק מהטענות שהועלו בו. עם זאת, נראה שהבאז שיצר הסרט, לא יותיר לה ברירה אחרת אלא לעשות לפחות שיפורים בתנאי ההחזקה של הלוויתנים. כמו במקרה של מקדונלדס, נראה שהשיקול הכלכלי של הפארק בתוספת העין הפקוחה של הציבור, יחייבו אותו לשנות משהו בדרכיו הישנות וזה כבר הישג מבורך של יוצרת הסרט.

בשורה התחתונה

מעבר לחשיבות של הסרט, מדובר בסרט תעודה טוב ומעניין, אשר ערוך עם המון כשרון ומצליח להוציא מהמשתתפים שלו ומהצופים בו רגש והזדהות. הוא לא רק מצליח ללמד את הצופה דברים חדשים על נושא החזקת הלוויתנים בשבי, אלא אף מצליח להעביר את זה בצורת סרט כמעט עלילתי. וכמו בכל סרט מתח טוב, הסוף גם פה הוא פתוח ומשאיר לצופה להחליט לגבי עמדתו בנושא המוסריות של פארקי המים.

רק מילה לסיום לגבי ההשוואה הכמעט מתבקשת לסרט “לשחרר את ווילי”. הלוויתן קייקו, שגילם את ווילי בסרט, עמד במרכז קמפיין גדול של מעריצים שדרשו לשחרר אותו לחופשי ואכן הוא שוחרר בסוף שנות ה-90 ליד חופי נורבגיה. קייקו שרד כמה שנים בים הפתוח עד שמת בשנת 2003, מסיבות שאינן ברורות באופן חד משמעי. העניין מעלה כמה תהיות לגבי הרעיון לשחרר בעקבות הסרט את טיליקום לחופשי. ואולי השאלה האמיתית היא, למה בכלל הוא נלכד מלכתכילה?

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *