אבודים בחללכוח המשיכה

סרט עם שני שחקנים בלבד, אשר כל עלילתו מתרחשת בחלל, נשמע כמו עסק די מייגע. ראינו כבר מספיק סיפורי בדידות, הישרדות וגם גבורה של אסטרונאוטים. גם אם מדובר בסרט טוב, לסרט כזה בהחלט אפשר לחכות שייצא בדי.וי.די. אבל לא במקרה הזה.

הרשו לי להתחיל דווקא בשורה התחתונה. רוצו לקנות כרטיס ל”כוח המשיכה”. מדובר בסרט התלת-ממד הטוב ביותר שראיתי עד היום ובחוויה קולנועית יחודית שלא תשאיר אותכם אדישים. גם אם סנדרה בולוק היא לא Cup of tea שלכם.

ניצחון התלת-ממד

עם כל הכבוד לסנדרה בולוק ולג’ורג’ קלוני, הכוכב האמיתי בסרט הזה הוא התלת-ממד. אני לא נמנה עם חסידיו הגדולים של ה-3D. אני חושב שעושים היום יותר מדי סרטים, שבהם הטכנולוגיה הזו מהווה תירוץ לעלילה חלשה ולסיפור לא משכנע. נכון שהרבה צופים היום הולכים לקולנוע “בשביל האפקטים”, אבל להגיע לאולם ולגלות שבסרט יש רק אפקטים זה גם לא תענוג גדול. באווטאר, הסרט הראשון שצולם במיוחד לתלת-ממד, ג’ורג’ קמרון רצה להעביר תחושה כמה שיותר מוחשית של כוכב הלכת פנדורה ועולם שלא דומה לעולם שלנו. השימוש בתלת-ממד במקרה זה היה חכם והוסיף הרבה לחוויית הצפייה. לעומתו, בהרבה סרטים שבאו אחריו תפקידו של התלת-ממד לא היה ברור בדיוק, בטח שלא הכרחי.

כוח המשיכה מחזיר בעיניי את הלגיטימציה של הפורמט. הסרט בנוי, כתוב ומצולם עבור חווית צופה, המרכיב את משקפי התלת-ממד. לא אשקר, לא הייתי מעולם בחלל. אבל אני אני מניח שזאת התחושה הקרובה לכך ביותר שאוכל לקבל מסרט קולנוע. זוויות הצילום, תנועות המצלמה, האפקטים הויזואליים, הכול נעשה במטרה לשאוב את הצופה פנימה ולתת לו תחושה שהוא, בדיוק כמו גיבורי הסרט, אבוד בחלל ללא אוריינטציה וללא תחושת זמן. האמת שזה עובד ובגדול.

 יש גם עלילה

הסיפור של הסרט אינו מורכב. הרוסים מיירטים לווין תקשורת ורסיסים ממנו יוצאים משליטה ופוגעים בדרכם (במהירות עצומה) בלוויינים ובחלליות נוספות. אפקט הדומינו ההרסני הזה גורם לשני אסטרונאוטים להתקע בחלל הפתוח ולחפש כל דרך שהיא כדי לחזור לכדור הארץ, לאחר שהתקשורת עם מרכז החלל ביוסטון אבדה.

בולוק וקלוני סוחבים סרט שלם על גבם, כאשר את התפקיד הראשי בסרט כאמור משחק התלת-ממד. העלילה אמנם חוטאת בכמה קלישאות הוליוודיות קלאסיות של סרטי חלל (לא אפרט כאן כדי לא להרוס את הסרט), אך בגדול, מספיקה כדי להחזיק את סרט. עם יד על הלב, כנראה שגם שני שחקנים פחות מפורסמים יכלו למלא את התפקיד של האסטרונאוטים. עם זאת, אי אפשר לבוא לאף אחד מהם בטענות על המשחק. במיוחד לא לבולוק, בהופעה שכנראה שווה לפחות מועמדות לאוסקר.

ישנו רק קטע אחד שבו “יצאתי” מחווית הצפייה והרגשתי שקצת מזלזלים בי. זה היה בסצנה ארוכה יחסית בה בולוק המותשת נרדמת בחוסר משקל בתוך תא קטן של חללית בתנוחת עובר, כשצינור החמצן תלוי מעליה ויוצר קומפוזיציה של עובר ברחם. זה היה רגע ה-“נו באמת” היחיד שלי בסרט. הרגע היחיד שבו הרגשתי שמאכילים אותי בכפית מטאפורות בשקל. הסרט מצליח להעביר תחושה כה מוחשית של החלל, שההמחשה הכביכול מתוחכמת הזאת, נראית מיותרת לחלוטין. אני יודע שאדם בחלל הוא קטן וחסר אונים. הצלחתם להעביר את התחושה ויזואלית, אין צורך להגזים.

בשורה התחתונה

אחזור על עצמי, רוצו לקנות כרטיס. כוח המשיכה הוא סרט ב-3D כמו שלא ראיתם מעולם. אם בסרט סטנדרטי בפורמט זה, נפלט לכם “וואו” אחת לכמה סצינות, בסרט זה ה”וואו” יבוא לכם רק עם הכתוביות, כי קשה להגיד “וואו” כשאתה לא נושם. וזה (לעניות לדעתי), מדד מעולה לסרט ששווה את מחיר הכרטיס שלו.

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *