סילבסטר שכזה עוד לא ראיתם הרבה זמן, ולא אנחנו לא מדברים על החגיגות של השנה האזרחית החדשה אלא על סטלון שמפגין נוכחות מרשימה ואולי הכי גדולה שלו ב-20 השנים האחרונות.

 כמעריץ של סטאלון ושל “רוקי” במיוחד, תמיד ערכתי השוואות בין הסרטים הקודמים-  דירוג הקרבות הגדולים,  היריבים הקשוחים (מישהו אמר מיסטר טי?) והאימונים המפרכים  אבל יש דבר אחד שהוא וודאי – ללא אפולו זה תמיד הרגיש כאילו משהו חסר.

 רוקי משקף לנו את העייפות של ז’אנר סרטי האגרוף. ב-5 השנים האחרונות יצאו רק חמישה סרטים,  ונראה שבהוליווד לא ממש ממהרים לשחרר סיפורי סינדרלה שקשורים בכפפות ואימונים. גם בואו נגיד את האמת, מה כבר יכול לקרות? כנראה שהמושג “נוקאאוט” משאיר חותם גם על הז’אנר.

 הסרט החדש, פחות צובט משאר הסרטים, פחות תחרותי ופחות “רוקי” סטייל. אין התמקדות באימונים, ביריב או בקרבות, והדמויות החדשות לא מצליחות לספק את הסחורה. טוב למה כבר אפשר לצפות כשכל הסרט מתבסס על תסריט שמורכב ברובו רק מנוסטלגיה וסיפורי עבר.

 ובכן, לא הכל רע, יש לסרט גם כמה סיבובים טובים – סצנת הסיום המרגשת, טשה טומפסון היפה וסטאלון מצליחים להוציא מים מהסלע. בנוסף, הפסקול מצליח לעשות עבודה לא רעה חוץ מהעובדה שלא זכינו לשמוע את “עין הנמר” (!!).

 בשורה התחתונה,

 סטאלון, שנחשב לגדול סרטי הפעולה, חיי שנים בצל של דמותו, הוא לא מפסיק לחלום על הצלחה בהוליווד כשם שהוא לא מפסיק לעלות לזירה. הנחישות שלו בגיל 69 אומרת עליו הכל. הוא אולי לא זכה באוסקר, ואף לא פעם לא נזכור אותו כגדול השחקנים אבל את “רוקי” אף אחד לא ישכח.

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *